malecare  Men fighting cancer together.  

Prostate Cancer, Support Groups  and Prostate Cancer Treatment

Home | Up | 攝護腺癌 | Espanol | Francais | Italiano | Portugues | Russian | Site Map | Donate to Malecare   

 

המחר יהיה טוב כמו היום

אני והקטטר שלי

. מין לאחר ניתוח כריתה רדיקלית של בלוטת הערמונית

 

 מין לאחר ניתוח כריתה רדיקלית של בלוטת הערמונית

נתגלו תאים סרטניים בביופסיה שלך.." מילים אלו עדין מהדהדות באזני

שבע שנים עברו מאז.

 האורולוג שבישר לי את ה"בשורה", רצה כמובן שאעבור ניתוח להסרה רדיקלית של בלוטת הערמונית.

אשתי ואני הרגשנו כאילו אנו נדחקים, שלא ברצוננו, לעשות משהו דרסטי וכאילו אנחנו נאלצים להחליט החלטה מידית.

 האורולוג נתן לנו מספר נתונים לגבי תופעות הלוואי של הניתוח. לפי נתונים אלה, אחוז הסובלים מאין-אונות בעקבות הניתוח היה גבוה בצורה מפחידה, ובנוסף לכך נוספו נתונים שאינם מעודדים לגבי אי שליטה במתן שתן, או דליפת שתן.

כמו כל אחד אחר, המאובחן במחלת הסרטן, הייתי בהלם.

הלכנו הביתה ומיד התקשרתי לגיסי שגר בלונדון, פתולוג במקצועו ובעל קשרים רבים בעולם הרפואה. גיסי ביקש שאשלח לו את המתקנים המיקרוסקופיים של הביופסיה לבדיקה נוספת. בזמן שהמתקנים המיקרוסקופיים עשו דרכם אליו, התחלתי לקרוא כל מה שיכולתי להשיג אודות סרטן הערמונית, אופי המחלה, הטיפולים השונים הקיימים ותופעות הלוואי.

מהר מאוד גיליתי שהמוות אינו קרוב ולמעשה, לא נחרץ עלי גזר דין מוות כלל, אבל אימפוטנטיות וחוסר שליטה במתן שתן הם מצבים ריאליים ביותר, לאחר ניתוח.

 חיי הנישואין שלי ידעו מעלות ומורדות כמו גם חיי בכלל. בתקופות השפל של חיי הנישואין שלי מצאתי מפלט במין. מין היווה מרכיב חשוב בחיי ובמשך השנים היו לי כמה פרשיות אהבים מחוץ לנישואין. במבט לאחור אני יכול לראות איך השתמשתי במין כאמצעי בריחה ממציאות קשה. ידעתי שאני טוב במיטה. פעמים רבות הרגשתי שיכולתי המינית היוותה את אחד מההשגים המעטים בחיי. האם אוכל להמשיך ולחיות כשאני אימפוטנט? לגמרי לא בטוח. אשתי הבטיחה לי שהיא תוכל להתמודד אם האין-אונות שלי.

בינתיים, הודיע לי גיסי שהסרטן שלי הוא ברמה נמוכה ושאיני חייב לעבור טיפול פולשני מידי.

ממה שלמדתי בקריאה בספרים ומהתכתבויות עם פורומים שונים באינטרנט למדתי על

" המתנה מבוקרת" - watchful waiting , כלומר שינוי הרגלי אכילה, נטילת ויטמינים ותוספי מזון. תוך 3 חודשים ירדה רמת ה- PSA שלי ב- 30% ונשארה נמוכה למשך 3.5 השנים הבאות. אז רמת ה- PSA עלתה בצורה דרמטית ולא נותרה לי ברירה אלא לעבור ניתוח להסרה רדיקלית של בלוטת הערמונית.

המנתח שעתיד היה לנתח אותי, היה מן הטובים והידועים בארץ עם אחוזי הצלחה גבוהים לשימור העצבים האחראיים לזקפה. בחרתי במנתח זה מתוך תקווה שמיומנותו תצליח למנוע ממני את תופעות הלוואי של אין-אונות ודליפת שתן

הניתוח לא היווה כל בעיה עבורי. מיד לאחר שהקטטר הוצא היתה לי שליטה מלאה על מתן השתן. מספר שבועות לאחר מכן ניסתי להעזר בויאגרה. לרווחתי ולשמחתי היתה תגובה. בנקודת זמן זו ידעתי כבר הרבה על בעיות בזקפה וריפוי העצבים האחראיים לזקפה לאחר ניתוח. איזו הקלה הרגשתי עם ההתעוררות הראשונה. הפחד הנוסף שלי היה התקצרות איבר המין. תופעה ידועה לאחר ניתוח מסוג זה. זה לא קורה בכל המקרים, אבל האפשרות קיימת. לא המנתח ולא האורולוג שלי, הזהירו אותי מראש מפני אפשרות כזו.

שישה חודשים לאחר הניתוח איבר המין שלי היה קצר במידה ניכרת, אולם הזקפה שלי הלכה והתחזקה ונמשכה פרקי זמן הולכים וגדלים.

שנה לאחר הניתוח אשתי ואני נפרדנו. לפני הפרידה הרגשתי שאני מתמודד היטב. היו לי מעט בעיות בתפקוד המיני, בעיקר מפני שלא ידעתי בבטחה אם אוכל לקיים זקפה. בזמן הפרידה הצלחתי לסיים את הפעולה המינית בחלק מהפעמים אבל לא בכולם.

לאחר הניתוח למדתי להנות ממגע מיני גם ללא קיום יחסי מין מלאים. הבנתי שימי כאתלט מיני חלפו ועברו. אם וכאשר הייתי מסוגל להחזיק בזקפה זמן רב מספיק כדי להגיע לשיא , זה היה בונוס.

בזמן הפרידה מאשתי ה- PSA שלי החל לעלות בצורה דרמטית. הסרטן החל להרים את ראשו המכוער. בנוסף לעליה ברמת ה- PSA צצו בעיות כלכליות. כעת היה עלי להתמודד לבד עם התחלה של חיים חדשים. קיויתי לפגוש נשים חדשות. להתחיל לצאת ולחזר אחרי נשים בגיל 62 זה מאוד מפחיד, אבל עם כל הבעיות שהיו לי זה היה מפחיד שבעתיים והרגשתי רחמים עצמיים.

אני טיפוס המתידד בקלות רבה מאוד עם אנשים ועד מהרה גיליתי שהנשים איתן נפגשתי חיבבו אותי. עם אחת הנשים במיוחד התפתחו יחסי קירבה יפים. ערב אחד היא רמזה שהיתה רוצה לקיים איתי יחסים. נתקפתי בהלה. מה תהיה תגובתה להתקצרות הפין שלי? האם אוכל להגיע ולקיים זקפה? החלטתי להניח את כל הקלפים על השולחן ולהיות כנה. הסברתי לה את הבעיות שהיו לי ושנבעו מהניתוח שעברתי. היא חייכה ושיתפה אותי בפחדיה היא. פחדים שנבעו מכך שמזה מספר שנים לא קיימה יחסי מין. מסיבות מובנות, הרעיון של אורגזמה יבשה, מצא חן בעיניה.

הלכנו למיטה ואכן, כמובן, בזמן החדירה הפין אכזב. אולי יותר מדי משחק מקדים, אולי עייפות כתוצאה מעבודה רבה, כל מיני סיבות. מי יודע מהי הסיבה? צחקנו. הייתי גאה בעצמי על כך שיכולתי לשתף אותה בפחדי והייתי גאה בפרטנרית שבחרתי שהראתה הבנה למצבי. לא היתה לי שום בעיה להביא אותה לשיא מספר פעמים. זו היתה תגלית בשבילי.

לא נזקקתי לזקפה ולפין גדול כדי להביא אישה לידי סיפוק מיני. כמו כן הבנתי שפעולה מינית יכולה להיות מספקת וטובה גם ללא חדירה ואורגזמה. ידעתי שתדמיתי הגברית לא נפגמה בגלל חוסר היכולת שלי לקיים זקפה. בכך, נגוז עוד מיתוס.

 מאז פרידתי מאשתי חלו שינויים בחיי. עברתי להתגורר בכפר חקלאי קטן ואני מפרנס עצמי בכבוד. השלמתי עם כך שלא להיות אתלט מיני ובעל פין גדול, זה בסדר גמור. פיתחתי יחסים עם אישה, יחסים המושתתים על משיכה הדדית וקבלת האחד את השני כמות שהוא. מין מהווה חלק חשוב ביחסים שבינינו, אבל לא החלק החשוב ביותר.

עתה, כשאני מסתכל אחורה על השנים האחרונות, אני מגיע למסקנה שאדם יכול לשנות את נקודת מבטו על העולם ואת הציפיות מעצמו ומאחרים.

היום החיים מאירים אלי פנים ואני יודע שכך יהיה גם בעתיד.

אחורה לחלק עליון

 

המחר יהיה טוב כמו היום.

 ההתמודדות עם סרטן הערמונית הפכה אותי למודע יותר להיבטים רבים של החיים, אליהם לא הייתי מודע קודם לכן. במהלך הקרב בן שבע השנים אותו אני מנהל, התרכזתי בכוחות החדשים שנמצאו בתוכי ולמדתי לקבל את העובדה שיש לי גם חולשות.

 אני משווה את אבחון מחלת הסרטן לבעיטה בבטן. לשמוע את המשפט "נמצאו תאים סרטניים בביופסיה שלך" היה רע לכשעצמו. גרוע מכך היה ללמוד על תופעות הלוואי האפשריות של הטיפולים השונים. הפחד למות מסרטן נמהל באפשרות הפיכתי לאימפוטנט  ו/או לא שולט בסוגרים בשארית חיי והמחשבה על כך דכאה אותי.

למזלי, למדתי מהר מאוד שברוב המקרים סרטן הערמונית מתפתח באופן איטי ואין צורך להתחייב מיידית לטיפול מסוג מסוים. המדד הקביל להתקדמות סרטן הערמונית ידוע כמבחן

ה PSA.  הצורך שלי להישאר בעל כוח גברא ושולט בסוגרים הביא לכך שבחרתי סוג טיפול שנוי במחלוקת במידה מסוימת טיפול הידוע בכינוי ציפייה דרוכה (WATCHFUL WAITING). שיניתי את הרגלי האכילה שלי. הפכתי לצמחוני. עבור אדם שהיה רגיל לאכול כמויות גדולות של בשר אדום, מוצרי חלב ומזונות "לא בריאים" אחרים היה זה מהפך שלם. התחלתי לקחת ויטמינים ותוספי מזון. תוך שלושה חודשים של אורח החיים החדש הזה הורדתי משקל וה PSA שלי ירד ב 30%. הייתי מאושר ממה שעשיתי עבור עצמי. דבקתי באורח החיים הזה ורמת ה PSA שלי לא עלתה. ואז, לאחר שלוש שנים וחצי  ה- PSA החל לטפס.

בשלב זה נישואיי הגיעו למשבר והייתי מובטל. רמת ה PSA  הוכפלה תוך חודש, ידעתי שהגיע הזמן לנקוט פעולה החלטית כנגד הסרטן. הערמונית הייתה רחבה מדי עבור ניתוח והיא הייתה חייבת להתכווץ. זריקות הורמונים יכלו להביא לכך, אך הזריקות הללו השפיעו על איכות חיי. איבדתי את הליבידו שלי וחוויתי שינויי מצב-רוח ודיכאון. במשך שישה חודשים גלי חום מנעו ממני שנת לילה שלמה. השפעת לוואי אחרת הייתה עייפות. הפכתי להיות פעיל מאוד באינטרנט והצטרפתי לקבוצות תמיכה וקבוצות דיון (צ'אט) שונות, שעוסקות בסרטן הערמונית.

 בסוף פברואר 2001, נותחתי. הניתוח לא גרם לי כל בעיה ונאמר לי שהוא עבר בהצלחה. דאגתי העיקרית הייתה האם אוכל לשלוט בשלפוחית השתן שלי אחרי שהקטטר הורחק והאם העצבים השולטים בזיקפה לא נפגעו. מספר שבועות לאחר מכן כבר שלטתי בשלפוחית השתן שלי ומיד לאחר מכן היו מספר עדיות לכך שעם הזמן לא אהיה אימפוטנט.

שלושה חודשים לאחר הניתוח עברתי בדיקת PSA. התוצאות היו סבירות אך לא נפלאות. בארה"ב הניתוח שלי היה מוגדר ככישלון וקרוב לוודאי שהייתי מקבל המלצה לטיפול נוסף. אך האורולוג שלי הבטיח לי ש"אין מה לדאוג". היה לי קל יותר לדבוק בדעתו של האורולוג מאשר לפעול בעקבות תחושת הבטן שלי ולהתחיל טיפול משקם. עוד שלושה חודשים חלפו ורמת ה PSA שלי הוכפלה. ידעתי שאני מתמודד עם סרטן אגרסיבי.

 בשלב זה נישואיי הגיעו למשבר עמוק ואשתי (מזה 36 שנים) ואני התחלנו בהליכי היפרדות. הייתי מלא פחדים לגבי עתידי הכלכלי ולגבי סיכויי לשרוד את הסרטן המתפשט. פחדי העיקריים היו: האם אצליח להתקיים כלכלית? האם הטיפול בו בחרתי  יוכל להשאיר את הסרטן תחת בקרה? כיצד אוכל לצאת עם נשים כשאני חסר פרוטה ובעל בעיות זיקפה? ידעתי שאחת מהאפשרויות הטובות ביותר הייתה טיפול הקרנתי.  אך לבית החולים, בו עמדתי לקבל את הטיפול, לא היה שם טוב במונחים של איכות חיים. שללתי את האפשרות הזו כמו גם את זריקת ההורמון. וכך נשארתי עם סוג טיפול חדש יחסית, העושה שימוש בסוג מתון יותר של הורמון. הטיפול הזה היה, כאמור, חדש ולא כל כך מומלץ אך הייתה לי תחושה שאין לי מה להפסיד.

 אני חייב לציין שלאחר הפרידה מאשתי כל "חברי" משכבר הימים ניתקו קשר. בני הרחיק את עצמו ממני: אולי בגלל הישנות הסרטן. שני ילדי האחרים גרים בחו"ל. הייתי לבד. שקעתי אל תוך ביצה של פחדים ועצבות. גמלה בי ההחלטה לשים קץ לחיי. ואז כשהדלקתי את המחשב מתוך כוונה שתהיה זו הפעם האחרונה מצאתי e-mail מבתי הצעירה, האומרת לי כמה היא אוהבת אותי ועד כמה אני חשוב לה. אני חושב שבכיתי במשך שעות. זה היה הרגע בו החלטתי לחיות ולהפיק את המרב מכל דקה. תמיד ידעתי שקיימת האפשרות לראות את חצי הכוס הריקה אך אני החלטתי להתרכז בחצי המלא. זו הייתה ההחלטה החשובה ביותר שעשיתי מזה זמן רב.

השקעתי את מלוא מרצי בהקמת קבוצת תמיכה ללוקים בסרטן הערמונית וב'קו חם' עבור האגודה הישראלית למלחמה בסרטן. דיברתי עם חולים חדשים שאובחנו במחלה ועם נשותיהם ומעבר לתקווה שהשיחות הללו נתנו להם לגבי העתיד, הן נתנו לי תחושה של עשייה חיובית. גיליתי שהפסקתי לבקר אנשים ובמקום זאת התחלתי להבחין ביופי, אותו לא ראיתי קודם. היה זה כאילו מישהו הניף מקל קסמים. ה PSA שלי ירד לרמה נמוכה מאוד ורכשתי חברים חדשים. התבקשתי לדבר על סרטן הערמונית. פגשתי אישה, אותה הכרתי לפני יותר מ 40 שנה ופיתחנו יחד קשר מהנקודה בה הפסקנו לפני זמן רב כל כך. בני חידש את הקשר עמי. קשרי עם אשתי לשעבר טובים.

 שנה לאחר שהחלטתי לדבוק בחיים ולהפיק את המרב מכל דקה חולפת, הפסקתי לקחת תרופות. ידעתי שהסרטן עדיין שם, אך אני יכול לשלוט בו. עברתי לצפון הארץ וחוויתי את אחת התקופות הטובות ביותר בחיי.

הפכתי לנושא הדגל בעידוד כוחה של החשיבה החיובית והחיים ללא מתח. מלבד הסרטן נתקלתי במוות מספר פעמים בעבר, כך שמדוע עלי לדאוג כעת? שרדתי למרות שהייתי חסר פרוטה ובודד לגמרי ללא כל תמיכה. במבט לאחור על שבע שנות המאבק שלי בסרטן, אני יכול להיזכר בפעמים בהן האויב האיום הזה היה עם היד על העליונה. ניתן לצייר את זה על גרף בדיקות ה PSA שלי. בכל פעם שהPSA עלה היה זה בזמן בו הייתי נתון במתח. אני יודע שכאשר אני תחת מתח או פחד גופי נעשה מתוח, אני חש את הכאבים והמיחושים בכל חלקי גופי. לפני 42 שנים נפצעתי בגבי בעקבות צניחה וסבלתי מכאבים עד ששיניתי את נקודת מבטי על החיים. היום אני יודע שלא מספיק לחשוב חיובי, צריך גם לפעול בצורה חיובית. אני מאמין באמת שבכל מצב, ולא משנה עד כמה קודר הוא יהיה, תמיד ישנה קרן אור. מדוע לא להתרכז בקרן האור ולהתעלם מהחשכה?

סיבה נוספת למתח היא הדאגה לגבי העבר. אפשר ללמוד מהעבר, אך לא ניתן לחזור עליו בשנית ולא משנה עד כמה נתאמץ. אנו יכולים לנסות לתכנן תכניות לעתיד, אך כמה אנו יכולים באמת לשלוט על מה שצפוי לקרות? לפני כמה שנים לא יכולתי בכלל לדמיין חיים ללא אשתי, כעת אני יכול. בעלה של בתי הצעירה נדרס על ידי נהג שיכור פחות מחודשיים לאחר חתונתם וכל תכניותיהם וחלומותיהם נותרו בהמתנה. יהיו שישאלו: כיצד ניתן לחיות מבלי לחשוב על המחר? אני כן חושב על המחר, אך אינני הופך זאת לגורם עיקרי בחיי ההיום שלי.

 אני בקשר עם מאות, ואפילו אלפי, אנשים מכל רחבי העולם שנפגעו מסרטן הערמונית. דוגמה אחת היא אדם שחי בדרום אפריקה. הוא אובחן ב 1995 והגיע להחלטה להילחם בסרטן באמצעות שינוי סגנון החיים, הרגלי האכילה, לקיחת ויטמינים ותוספי מזון. שינוי אורח החיים שלו כלל יוגה, מדיטציה והתעמלות. הוא היה מעורב בהקמת קבוצות תמיכה והוא מנהל גם אתר אינטרנט שעוסק בסרטן הערמונית. היום אין שום סימן למחלה בגופו.

הדוגמא השניה היא של פטר, שחי באנגליה. הוא אובחן לפני חמש שנים בסרטן ערמונית במצב מתקדם מאוד. האבחנה ניחתה עליו זמן קצר אחרי שאשתו נמצאה כלוקה בסקלרוזיס מתקדם.  נאמר לו להתחיל לדאוג לעסקיו מאחר ולא נשאר לו הרבה לחיות. ארבע שנים לאחר מכן אדם זה השתתף במרתון של לונדון! הוא אמר לי שהוא חי בשביל הכאן והעכשיו והוא מוצא משהו טוב בכל מצב. הוא מקדיש 20 דקות בכל יום למדיטציה ו 20 דקות נוספות להמחשת הויטמינים, המדיטציות והאוכל הבריא התוקפים את תאי הסרטן. פטר אמר לי שכולנו נמות יום אחד אז מדוע לא להפיק את המרב מכל יום שעובר. הוא מתכוון להמשיך לחיות עוד שנים רבות ואני בטוח שכך יהיה.

אני מעדיף להשתמש במונח "לוחם" בסרטן ולא ב"קורבן" סרטן. לוחם לוקח את המאבק אל האויב. הוא מתכנן את מהלכיו כדי לשפר את מצבו. הוא מחפש תמיד כלי נשק חדשים, אך בו זמנית הם חייבים להיות מציאותיים ומתאימים עבורו. הוא לא יכול להרשות לעצמו לערוך ניסויים ברעיונות לוחמה חדשים אלא אם כן הם משרתים את צרכיו. לוחם יודע שהוא חייב לשמור על האנרגיות שלו ולהיות חיובי לגבי התוצאות. אני מזהה לוחם כאדם שיודע כיצד לצאת וליהנות עד כמה שניתן.

 הרעיון המקורי לכותרת עבור המאמר הזה הייתה "הלוואי שהמחר יהיה טוב כמו היום" ואז בלטה המילה "הלוואי" כמילה לא חיובית ומשום כך שונתה הכותרת ל מחר יהיה טוב כמו היום.

אני מקווה שאלו שיקראו את המאמר ימצאו בו איזושהי קרן אור שתוכל להכניס קצת שמחה לחייהם ולשפר את איכותם.

 לני הירש

 

 

אני והקטטר שלי.

 

עבורי, סרטן הערמונית העלה פחדים ודאגות רבות לגבי העתיד, מלבד ההשלכות האפשריות של המחלה והמוות שלי. ככל שחשפתי את עצמי לכמות המידע העצומה באינטרנט, גיליתי שפחדי העיקריים התרכזו באפשרות האימפוטנציה וחוסר השליטה בסוגרים. אימפוטנציה נגרמת מניתוק העצבים האחראים על היכולת להגיע לזקפה, בעוד שחוסר שליטה בסוגרים נובע מהסרת אחד משני הסוגרים במהלך ניתוח כמו גם כתוצאה מפעולות החיתוך והתפירה. כיום, ניתוח לשיקום עצבים הינו שכיח למדי אך עדיין אדם יכול לעבור תקופה של שנה ויותר עד שיחזור לאונו. ישנם כמה אמצעים להשגת זקפה, כולל הויאגרה. שליטה על שלפוחית השתן היא כבר סיפור מסוג אחר. במהלך הניתוח מותקן קטטר והוא נותר במקומו לתקופה של שלושה שבועות, עד שהסוגר הנותר ילמד להתמודד עם המצב החדש.

 חמישה חודשים לפני הניתוח לכריתת בלוטת הערמונית, עברתי טיפול הורמונלי שנועד לצמצם את הבלוטה. אחת מתופעות הלוואי של הטיפול הזה הייתה אובדן הליבידו שלי. עד לאותו רגע היה המין מרכיב חשוב מאוד בחיי, אך במהלך הטיפול בהורמונים גיליתי שחיים נעדרי מין יכולים להיות לא רעים. יחסי עם מירנה, אשתי, הגיעו לשיאם והיו הטובים ביותר מזה 36 שנות נישואין סוערות.

 המטרה הראשונה שלי הייתה לעבור את הניתוח בשלום, בלי יותר מדי כאב, ולשרוד את שלושת השבועות עם הקטטר. המילה "לשרוד" נשמעת אולי חזקה מדי, אך עצם המחשבה על צינור פלסטיק מחובר אל הפין הייתה מחרידה לא פחות מהפחד שלי מפני אי שליטה על שלפוחית השתן ותלות מוחלטת בחיתולים לשארית חיי.

 ההתנסות הראשונה שלי עם קטטר הייתה בתחילת שנות התשעים, לאחר ניתוח שבר. כמה שעות לאחר הניתוח התלוננתי באוזני האחות על כאבים מחוסר יכולת להטיל את מימי. כמעט וטיפסתי על הקירות מרוב כאבים המנתח, שביקר באופן בלתי צפוי במחלקה, העיף בי מבט אחד וצעק מיד שיביאו מורפיום וקטטר. את מה שהתרחש אחר כך אני זוכר כאחד מהרגעים הנעימים ביותר שחוויתי אי פעם. עד היום אינני בטוח ממה נהניתי יותר המורפיום או העובדה שהקקטר אפשר לי לרוקן את השלפוחית. גם אחרי 10 שנים אני יכול עדיין לשחזר את תחושת ההקלה. מצד אחד, אני יכול להבין כיצד בני אדם מתמכרים למורפיום. מצד שני, חוויה זו גרמה לכך שהמפגש הראשון שלי עם הקטטר היה חיובי, למרות שהוא הוצמד אלי במשך 12 שעות שאת רובן העברתי בשינה.

 המפגש השני ואני מקווה שגם האחרון עם הקטטר היה בפברואר 2001, אחרי ניתוח רדיקלי להסרת הערמונית. ההכנה לניתוח ארכה כמעט 4 שנים. כאשר אובחנתי לראשונה כחולה בסרטן הערמונית, לא הייתי מרוצה מהאורולוג שטיפל בי. הוא אמר לי שיהיה עלי לעבור ניתוח באופן מידי. אומדנים סטטיסטיים שהוא הציג לי הראו שיש לי סיכוי של 10% לשקם את האונות שלי וסיכוי של 90% לשלוט על שלפוחית השתן שלי שוב. הממצאים הללו הפחידו אותי. ויתרה מזאת, ככל שקראתי יותר על סרטן הערמונית ושוחחתי על כך עם אנשים אחרים מהתחום הרפואי, הבנתי שמצב סרטן הערמונית שלי הוא בדרגה נמוכה מאוד. כמו כן גיליתי שבמדינות רבות, יציעו לחולה במקרים מסוג זה תכנית של "נחכה ונראה". העדפתי את  התכנית הזו. בנוסף, פניתי אל הרפואה האלטרנטיבית, שיניתי את הרגלי האכילה שלי, הורדתי הרבה ממשקלי וחשתי אנרגטי יותר ולמעשה טוב יותר ממה שחשתי אי פעם במהלך 10 השנים האחרונות.

 במהלך שלוש השנים הבאות השתדלתי לדבוק באורח החיים החדש שאימצתי לעצמי. קראתי כמעט כל דבר שפורסם על סרטן הערמונית. במאי 2000 גילתה בדיקה רפואית שרמת ה PSA שלי הוכפלה (הבדיקה לאיתור נוגדנים ספציפיים לערמונית Prostate specific angigen PSA היא הבדיקה שקובעת אם יש בעיות כלשהן, הקשורות לבלוטת הערמונית, כולל סרטן). ממצא הבדיקה שלי הראה שמשהו לא תקין בערמונית. לא יכולתי להאמין! במשך שלוש שנים רמת ה PSA הייתה יציבה, ואפילו ירדה! ועכשיו, היא הוכפלה! עשיתי בדיקה נוספת, אשר למרבה הצער אישרה את העובדה שה PSA אכן הוכפל. לא נותרה לי ברירה אלא לחזור אל שיטות הרפואה הסטנדרטיות ולטפל בסרטן. מצאתי אורולוג, איתו יכולתי לתקשר, עברתי מערך של בדיקות ושוחחתי עם הרופא על מגוון הטיפולים האפשריים. לבסוף בחרתי באפשרות הניתוח.

 מוקדם בבוקרו של 26 בפברואר 2001, אושפזתי במחלקה האורולוגית. הדבר הראשון בו הבחנתי היה השקיות אותם נשאו איתם החולים. שקיות אלו היו מחוברות אל הפין והיו ידועות כקטטר. האם גם אני אהיה כה נינוח עם השקית שלי? שמתי לב שלא הייתה דרך "סטנדרטית" אחת לנשיאת המתקן. היו שנשאו את השקית בידיהם, אחרים הכניסו אותה אל כיס החלוק המזעזע של בית-החולים. שקיות רבות היו מלאות בנוזל אדמדם בעוד שאחרות הכילו נוזל צהבהב. כעת אני מבין שניסיתי להכין את עצמי לקראת מה שעתיד לבוא כדי להפיק ממנו את המירב. הייתי במצב דומה בשנת 1982, במהלך מלחמת לבנון, כאשר נהגתי בג'יפ מכוסה בתוך עיירה נצורה. גיליתי שכדי להתגבר על מציאות הרגע, מיקמתי את עצמי 50 מטר מעל הג'יפ, מתבונן בכל האידיוטים בתוך הג'יפ שנהגו בעיירה עויינת, מוקפים באויבים אותם לא יכלו לראות במצב של כמעט חוסר יכולת להתגונן. ושוב, במחלקה האורולוגית, ישבתי באיזושהי נקודה מעל, מתבונן בעצמי, מתגרה בגורלי.

 ידעתי שתוך 24 שעות אני עומד להצטרף ל"מועדון". ואני מבקש להסביר: אחד הפחדים הקשורים בסרטן הערמונית הוא שהסרטן יעזוב את תחום הבלוטה ויתפשט מסביב. במצב כזה המנתח לא יסיר את העמונית וגם לא יחדיר את הקטטר אלא פשוט יתפור את החולה ואז יחלו טיפולי הורמונים ואחרים

||obUbH

בניסיון למנוע את התפשטות הסרטן, שיובילו בסופו של דבר למוות בייסורים ובכאבים. באחד הספרים שקראתי, מספר מחבר כיצד גישש בידו מיד כשהתעורר מהניתוח על מנת לוודא שהקטטר נמצא במקומו ועד כמה התרגש לגלות שהצינורית מחוברת לפין שלו. עובדה זו הוכיחה שהסרטן התרכז רק בתוך הערמונית. אני לא חששתי מהתפשטות הסרטן אך כאשר התעוררתי מהניתוח מצאתי את עצמי מושיט יד אל הפין כדי למצוא את הנחמה המרגיעה המאשרת כי הסרטן הורחק מגופי. הקטטר הונח במקומו ושלב חדש בחיי עמד להתחיל.

 בלילה הראשון שאחרי הניתוח חלמתי שאני טובע בפיפי. למחרת בבוקר התעוררתי ומצאתי את עצמי שוכב בתוך נוזל דמי. במהלך הלילה השקית השתחררה מהקטטר וכתוצאה מכך אני שכבתי בתוך מי שתן דמיים. זו הייתה ההתפכחות הראשונה שלי מ"המכשיר המנחם" שלי. אך יחד עם זאת יש צד טוב לכל דבר. שתי אחיות מתלמדות צעירות ונאות נשלחו לרחוץ אותי: לא שהייתי מסוגל להעריך את מגען! נהניתי מהתחושה החדשה של הפינוק.

 השימוש בשקית הפך עד מהרה לפעולה שנעשית בתת-מודע. לדוגמא, כאשר שכבתי במיטתי, תליתי את השקית על מעקה המיטה וכמובן שהייתי חייב לזכור להצמיד את השקית אל החלוק שלי בכל פעם שירדתי מהמיטה. לא סבלתי מכאבים לאחר הניתוח כך שהייתי מסוגל להלך בחופשיות ביום שלמחרת. ככל שהתמלאה השקית היא הפכה כבדה יותר ומהר מאוד למדתי היכן נמצאות שקיות חדשות, כדי שאמנע מעצמי לסחוב משקל יתר. האחות החליפה את השקיות שלוש פעמים ביום, אך אני עשיתי זאת שש פעמים יומיות, לפחות. התקדמות החולה נבחנה על פי צבע השתן בשקית. כלומר, השחרור מבית החולים היה יכול להיעשות רק כאשר לא הופיע יותר דם בשתן. איזו הקלה חשתי ביום הרביעי כשהתעוררתי בבוקר וראיתי שהשקית בהירה. אך לאחר שהתעמלתי הופיע שוב נוזל אדמדם בשקית ואז הבנתי שהתעמלות איננה באה בחשבון בשלב זה. יותר מכל רציתי ללכת הביתה.

 בבוקרו של היום השישי, אחרי ביקור הרופאים, אמר המנתח הראשי שאני יכול להשתחרר הביתה. התקשרתי למירנה וביקשתי ממנה לקנות תיק רגל, שיכיל את הקטטר, ולבוא לקחת אותי. כעת נאלצתי להתמודד עם בעיה חדשה. לא התכוונתי להסתובב ברחובות כאשר שקית הקטטר בידי או מחוברת אל מכנסי. מירנה אספה אותי ואת הקטטר שלי מהכניסה הראשית של בית החולים (אין מגרש חניה קרוב לבית החולים) עם תיק הרגל. כיצד להסתדר? פתרתי את הבעיה על ידי כך שלקחתי מאחת האחיות סיכת ביטחון וחיברתי באמצעותה את השקית אל פנים מכנסי. בבית חיברתי את תיק הרגל.

 לשקית הרגל יש רצועות, אותן ניתן לחבר אל הרגל וצינור אותו ניתן לחבר אל האביזר המחובר אל הפין. בתחתית השקית יש ברז ממנו ניתן לרוקן שתן כאשר השקית מתמלאת. האחיות בבית החולים הציעו שאשתמש בשקית רגילה כאשר אני שוכב לנוח.

 הקטטר יצר בעיה לא צפויה בפעם הראשונה שמירנה ואני הלכנו לישון יחד. במשך שנים נהגנו להתכרבל האחד בזרועות השנייה במשך כמה דקות לפני שנרדמנו, ומשמעות הדבר היא שהיינו צריכים לפנות האחד כלפי השנייה. השקית הייתה מונחת על הריצפה בצד המיטה שלי וצינורית החיבור הפכה את התזוזה הזו כלפי מירנה מאוד לא נוחה עבורי. בבית החולים לא נתקלתי בבעיה מאחר והשקית נתלתה על המיטה, ומשום כך אפשרה יותר חופש תנועה. היה זה עוד מכשול עליו הייתי צריך להתגבר והיה זה גם שינוי של הרגל.

 מהר מאוד התרגלתי לשגרה של החלפת וריקון השקיות. כאשר התכוונתי ללכת לנוח, הלכתי לחדר השינה כשהשקית נגררת על הרצפה מאחורי. בתי ביקרה בהודו וצילמה שם גורו שאבן משתלשלת מאיברו הזקור ואני דמיינתי לעצמי כיצד אני בונה את שרירי לאותה מיומנות. הלכנו למסיבה והתבדרתי מההבעה על פני האנשים ששמעו את רשרוש השקית מתחת למכנסי בכל פעם שהזזתי את רגלי הם כמובן לא יכלו לדעת מה היה מקור הרשרוש מאחר והשקית הייתה מתחת למכנסי.

 לאחר שלושה שבועות של "לבישת" הקטטר הגיע הזמן להסיר אותו. אז נאבקתי עם מחשבות מפחידות על מידת השליטה שתהיה לי בשלפוחית השתן. האם בכלל תהיה לי שליטה? פחדי מחוסר שליטה אחרי הניתוח גרמה לי להחליט שאני חייב להשיג שליטה רבה ככל שאוכל. במשך חודשיים לפני הניתוח התאמנתי בחיזוק השרירים הטבעתיים. אם שחרורי מבית החולים נאמר לי שיהיה עלי להשתמש בחיתולים למבוגרים ביום בו אסיר את הקטטר משום שייתכן זרם שתן קבוע ובלתי נשלט. אך לאחר התקופה הנוחה יחסית שעברתי הייתי בטוח למדי במידת שליטתי ולכן החלטתי לקחת איתי את הפדים הסניטריים הדקים ביותר אל בית החולים ביום הסרת הקטטר. האחות שהסירה ממני את הקטטר הרימה גבה ומלמלה לעצמה משהו בדבר היותי אופטימי כשראתה שאני משתמש בפד. ובכן, אופטימי או לא, לאחר שלושה ימים הצלחתי להשתמש בשני פדים בלבד ביום. יתרה מזאת, לאחר שבוע השתמשתי רק בפד אחד. לאחר שבועיים השתמשתי בתחתונית דקיקה ביום.

 אינני יכול לומר שנפרדתי מהקטטר בעצב. כעת אני שישה שבועות אחרי הניתוח: אני שולט בשלפוחית השתן. המשוכה הבאה, אותה עלי לעבור היא: האם אוני יחזור אלי או שאזדקק לויאגרה, או לעזרים אחרים, כדי להשיג אותה?

 לני הירש

אפריל 2001

 
 

אחורה לחלק עליו

להתעלל בחולי סרטן הערמונית
לחיות עם סרטן
חולים חדשים
מדריך לחולים חדשים
מה גורם לאי-תפקוד בזיקפה?
הצד הקל של סרטן הערמונית
התכווצות הפין.

Home | Up | Support Groups | Prostate Cancer | Gay Prostate Cancer | Testicular Cancer | Enlarged Prostate | Male Breast Cancer | Tests for Men | Prostatitis | Erectile Dysfunction | Peyronie's Disease | Enlarged Breasts | Cells and Cancer | African American | Preventing Cancer | Why Support Groups? | About Malecare | Disclaimer/Privacy | New Dad | More on Cancer | Provenge

General comments or questions about prostate cancer, testicular cancer or any other men's cancer: info@malecare.com
 Comments about this web site: webmaster@malecare.com      
  Website updated on  April 2008
    Copyright 1998-2008 Malecare, Inc.
a 501(c)3 nonprofit corporation in prostate cancer